בלוג הרצאות

אד' אריה שרון: מאה שנים–מאה פרצופים / 11/10/2009

מאת: אד' ארד שרון
 

כשהתחלתי לחשוב מה להגיד לכם על סבא שרון התלבטתי במה לבחור.
קשה לצמצם ולדחוס חיים עשירים ופעילים לקפסולת זמן של 20 דקות. במקום זה אתמקד בקצרה בשני פרויקטים ראשוניים וחשובים - מעונות עובדים ותוכנית המתאר הראשונה לישראל.

עקב קוצר הזמן לא אדבר על כל היקף עבודתו כולל עבודות שבוצעו במהלך השותפות עם בנו אלדר שרון. ורק אזכיר מבנים כמו תיאטרון האוהל, קולנוע חן, בית ברנר, בית לסין ובתי החולים שהקים ושהמשרד ממשיך לתכנן גם כיום: המרכז הרפואי בלינסון, אסף הרופא, גהה, פסון, רמב"ם, איכילוב, בי"ח סורוקה בב"ש שזיכה אותו בפרס ישראל, מוזיאון יד מרדכי, בנק ישראל בירושלים, בית אמריקה, בית כור, קמפוס צ'רצ'יל בטכניון בחיפה, אוניברסיטת IFE בניגריה ובניינים רבים אחרים.
אפשר לומר שהמשפט הבא שאמר פעם, יכול היה להספיק בפני עצמו. הוא תמציתי ומתאר בצורה טובה את השילוב הייחודי של רצינות בצד שובבות קונדסית :
 
  "...בזמננו, בזמן באוהאוס, כשהייתי תלמיד, היינו אי מבודד באירופה. היינו קבוצה קטנה שנלחמה בעד הארכיטקטורה של זמננו. כל העולם היה אז שמרני. היו לנו אז חיים קלים.  מדוע? מפני שקבוצה קטנה לוחמת תמיד משיגה משהו. הרגע של ההישג והניצחון מסוכן מאד. אן מתחילה ההתלהבות לרדת וגם האיכות. כולם נעשים מודרניסטים. וזה נעשה לקלישה סגנוני חסר תוכן....
  סגנון זה שאלה לא רק של גישה חיצונית אלא של איכות. צריך לעבוד הרבה מאוד, לעשות מאמץ בלתי רגיל כדי לבנות נכון, להשיג דברים טובים, ליצור ארכיטקטורה טובה, מתוך השקפת עולם תהיה אשר תהיה ואנחנו חושבים כמובן ששלנו היא הנכונה."

שרון, המכונה במשפחה סבא לושק, אהב להצטלם במיוחד בפוזות שונות ומיקס עצמו ואת הניסיון החוויתי שלו במרכז ההתרחשויות.
מעין זליג קולנועי, הוא נהג בחופשיות ספונטנית עם גדולי עולם ותמיד נראה די משועשע מול אנשי השררה ויוכח שלא הזיזו לו, למעשה. באותה קלילות נהג גם להתלוצץ עם נהגי מוניות, בעלי חנויות ירקות ואחרים.

הגלויה הראשונה שקיבלתי ממנו כשיצאתי לגלות ללונדון ללמוד ארכיטקטורה ב-A.A., הייתה מלווה בהוראה מפורשת להשקיע חלק ניכר ממרצי בכיבוש רומנטי של המורה שלי בשנה הראשונה. האם התלוצץ? לא לגמרי. עסק זח לא היה זר לסבא שרון שבמהלך לימודיו בבאוהאוס התאהב במורתו גונטה סטולץ. המורה, אישה, היחידה בין המייסטרים הגברים. ביחד הביאו לעולם את בתו, דודתי יעל, שעזרה לי מאוד באיסוף החומר וזו הזדמנות להגיד – תודה.
בתמונה שצולמה היא נראית, גונטה סטולץ, על המדרגות של בנין הבאוהאוס בדסאו. צילום זה שימש השראה לציור של שלמר וכן לציור נוסף של רוי ליכטנשטיין.

בבאוהאוס יצר שרון בשנתו הראשונה, במסגרת קורס של יוזף אלברס, תרגיל עיצובי שמטרתו הפיכת משטח דו-מימדי של נייר ומתכת לצורה תלת ממדית. מאוחר יותר הציג שרון את עבודתו וו בתערוכות רבות שעסקו בנושא קיבוץ ובאוהאוס ואף נעשה שימוש מסחרי ברעיון ששימש לעיצוב גוף תאורה.

כזה מין מודרניסט היה : חקרן, סקרן ובעל כמיהה אדירה לחוות את הקיום על כל הרמות שלו. קשה לי להחליט אם זה נבע מחיבה אמיתית לאנשים או מסקרנות ספרותית באלזאקית לאסוף דמויות באלבום החוויתי שלו.

שרון היה כריזמטי, בעל אגו מכובד ביותר ויחד עם זאת ריכז את פעילותו בתחומים הקשורים לחיים שיתופיים וחברתיים.

כרונולוגיה סכמטית של חייו, מצביעה על כך : מהשומר הצעיר וגדוד הבריונים, לקיבוץ גן שמואל, מקיבוץ לבאוהאוס וכאדריכל עצמאי בחר בעיקר בסקטור הציבורי ובהתמקדות בסוגיות חברתיות. החברות בגדוד הבריונים השפיעה רבות על טכניקת הלחימה שלו.

בתמונה נראה הבריון שרון מתגושש עם הבריון שלמר בבאוהאוס וכן מאיים לנפץ ראש של אחד מעובדיו.

בחירות אלה במעורבות חברתית ציבורית ביטאו גם את השפעתו הניכרת של מורו בבאוהאוס, הנס מאייר.
מאייר דגל בתהליך תכנון כ"עיצוב ונהליך החיים". את תהליך התכנון שלו היה מלווה בהכנת שאלונים וסקרים אותם הפיץ בקרב הדיירים המיועדים להתגורר במבנים שתכנן. בדרכים אלה למד על אורח חייהם, חששותיהם ומשאלות ליבם. שרון אימץ שיטה זו כשתכנן את מעונות עובדים.
השיעור המשמעותי ביותר שלמד מהנס מאייר ואולי במידה רבה עיצב את פילוסופית החיים שלו היה, ואני מצטט

  "אדריכל שיש לו תחושת אחריות חברתית חייב לתרום בעבודתו לתיקון מצב החברה".

הנס מאייר הקדים את פוקסס כשטען שבניה אינה ונהליך אסטטי אלא תהליך אתי ארגוני הכולל ארגון חברתי, טכני, כלכלי ופסיכולוגי.

אריה שרון שמר, בצד הססגוניות של התחפושות, המסיבות והקיום האינטנסיבי, על פילוסופיה וו ועל שפה עיצובית פשוטה, כמעט נטולת ביטוי אדיוסינקרטי. שפה קוהרנטית וישירה.

פילוסופית החיים הזו ונקודת הכובד של היצירתיות חסרת הציניות של שנות ה-30 באות לידי ביטוי תמציתי בפרויקט מעונות עובדים בתל-אביב.

לדעתי, פרויקטים אלה הם ארכיטקטורת הדיור הטובה והבריאה ביותר שנוצרה בתל-אביב. מסתבר שאני לא היחיד שחושב כך. בראיון שקיים יגאל תומרקין עם שרון בשנות ה-70 אמר:
  "למעונות עובדים שהם כבני ארבעים - אין גיל. הם טריים אם מטפלים בהם יפה, כפי שהיו כאשר נבנו. מעונות עובדים ובניית שנות ה-30 הם בעיני תל-אביב היפה, תל אביב שלי".

אמנם נסגרו מרפסות בתריסי פלסטיק, נוספו הרחבות בניה ופרגולות העץ נהרסו ע"מ לבנות מקלטים בחדר המדרגות, אבל המהות הטהורה נשמרה.

התכנון של המעונות נבע למעשה מחשיבה הסתדרותית וניסיון ליצור חיים קהילתיים בקרב דיירי המבנים. המגמה היתה ליצור מודל לחיקוי עבור שכונות מגורים אחרות בהן הפכו התושבים, רחמנא לצלן, בעלי בתים. המעונות נוצרו כאלטרנטיבה שבאה למנוע את הרחבת תופעת הבעלות על הבתים הפרטיים.
הדגש היה על שילוב דיור עם שירותים שונים לשימוש הדיירים. אלה כללו גן ילדים, חנויות קואופרטיביות, מכבסה, הסטודיו לציור של אבני ועוד.

שרון מציין שהתנאי להצלחת הפרויקט המהפכני הזה היה עבודת צוות משותפת עם היזמים. בנימה אופיינית אמר באחת ההזדמנויות :
  " יש להורות שלא הייתי מצליח במשימה בכוחותיי הדלים ללא עזרתם המתמדת של ראשי חברות ישורון - זליג לבון הגליצאי הפיקח וליאו קויפמן היקה הסימפטי."

בתכנון מעונות העובדים תפסו מקום חשוב שתי צורות בניה :
בניית בתים טוריים "SIEDLUNGEN" ובתים מדורגים. מבנים דומים נבנו ב-1914 בברלין ע"י ברונו טאוט, בהולנד ב-1918 ע"י יוהנס אוד וכן הופיעו אצל גרופיוס ב-1926.

לבניה הטורית הייתה פונקציה כפולה, היא אפשרה ניצול מכסימלי ורציונאלי של שטח הגן המשותף ומיקום הבלוקים מצפון לדרום כך ששתי החזיתות נהנו מאור השמש לאורך שעות היום.
השילוב בין חשיבה עיצובית, פרגמאטית ואנושית בא לידי ביטוי גם בהתייחסות לחצר הפנימית סביבה צמחו המבנים. שלא כמו החצר הפנימית בבתים ערביים, למשל, החצר הפרטית בלב פרויקט המעונות הפכה, על-ידי הרמת המבנים בכניסה על עמודים, לגינה אליה היתה גישה גם לעוברים ושבים ברחוב. בכך הפכה לגינה ירוקה סמי-ציבורית.
 
למרות פשטות החומרים והצניעות התכנונית ניכרת במעונות התייחסות לפרטים, לדוגמא מיקום האינסטלציה ובלוני הגז שעבורם נבנו נישות מיוחדות, רב המרפסות נפתחות אל הגינה הציבורית ואל חדרי המדרגות חודר אור יום. במשך הזמן נסגרו כאמור מרבית המרפסות בתריסי פלסטיק וגגונים אבל זו כבר הרצאה נפרדת בנושאי שימור ותוספות בניה.
 
פנים הדירות היה פונקציונלי ופשוט. בתמונה שרון ובנו הבכור אלדר מבקרים אצל סבתא ביילה במעונות. כשהייתי בערך בן 4 וביקרתי אצל סבתא ביילה היא היתה מפרקת 4 מרצפות והייתי משחק בארגו חול מאולתר שאורגן בתוך הדירה. זיוולה הג'ינג'ית גילתה לי בסוד באפלולית חדרה שסבתא ביילה היתה גם הרות ווסטהיימר של אבא אלדר שרון אבל אל תספרו לאף אחד.
הקומפלקסים של מעונות עובדים מדגישים, כפי שתיארתי, מספר צירים מרכזיים: דו שיח פורה עם המזמין , רציונאליות תכנונית , פשטות; וארכיטקטורה שמשקפת אידיאולוגיה חברתית.
 
כשאנחנו מביטים סביבנו כיום נראה שהדגשים השתנו. פרויקטים רבים מהווים ביטוי אדיוסינקרטי של יוזמיהם ויוצריהם, השפה האדריכלית רווית השפעות וציטטות וככזו היא מאבדת את בהירותה.
לאחר שנעצר המפעל המודרניסטי, בעיקר בעקבות ביקורת ציבורית כלפי הסגנון הבינלאומי, נפתח השער להשפעת קיטש פוסט מודרני שאומץ בארץ ובא לידי ביטוי בעיקר בעיצוב שלל הקניונים.
 
החיפוש אחר בהירות וראיה כוללת היוו רקע למפעל התכנון הארצי בו לקח שרון חלק מרכזי. בדיעבד, התבהר לי שלא במקרה התמנה עם קום המדינה לראש אגף התכנון והבנוי במשרד ראש הממשלה וגיבש את תוכנית המתאר הארצית הראשונה.
החשיבות שיחס סבא לתכנון, בקרה ושליטה התחדדה עבורי באחד מביקוריו אצלי בלונדון. לאחר שסיימתי שלוש שנות לימוד בארכיטקטורה הגיע לבחון את עבודתי.
תוך כדי שלמד את השרטוטים שאל אותי מה התוכניות שלי לעתיד. הופתעתי מעצם השאלה ועניתי שאין לי תוכניות. הוא כווץ את גביניו ואמר ברצינות : זה לא טוב - צריכה תמיד להיות תוכנית.
כיום, כשנשמעים קולותיהם של הגורסים שתוכנית שרון יצרה הרבה בעיות דמוגרפיות ואחרות, עדיין חשוב להתייחס למהות הניסיון ולעובדה שלא היה זמן לבדיקה תיאורטית של המודלים התכנוניים. עקב צורך השעה הם מומשו באופן מיידי.

במהלך מלחמת העצמאות נדרשה התמודדות עם הגעתם של כ-1000 עולים ליום.
במשרד ראש הממשלה הוקם צוות תכנון במטרה להסדיר את הכוון העולים לכ-20 ערים חדשות ברחבי הארץ עבורן הוכנו גם תוכניות אב . אחת ההתלבטויות העיקריות היתה בין הקצאת משאבים לעיבוי מבני של הערים הצפופות הקיימות ובין ניתוב עתודות הבנייה לערים החדשות.
בתוכנית המתאר הארצית הראשונה נקבעו החלטות אסטרטגיות בנוגע למיקום אזורי ההתיישבות והתעשייה, תשתית התיירות והאנרגיה, פארקים וכבישים וכן מיקומן של עשרות עיירות פיתוח מקרית שמונה ועד נתיבות.
הביקורת המופנית כיום כלפי מפעל זה, דהיינו הקמתן של עיירות הפיתוח, מתייחסת בעיקרה לכשרות השיקולים בבסיס התכנית כשהטענה היא שהיו פוליטיים ולאו דווקא תכנוניים. שוב, אין באפשרותי לבחון בזמן שהוקצב לי את הנושא לעומק, אך חשוב לציין שרבים מהתנאים שנכללו בתכנית כהכרחיים להצלחתה לא מולאו.
כפי שניתן לראות מהמיצגים בתערוכה שארגן שרון בנושא תוכנית המתאר, הוא עסק לא רק בתכנון אלא בתנאים הנדרשים כדי לאפשר את קיומה והתבססותה של האוכלוסייה שתפוזר ברחבי הארץ. הוא העלה שאלות מהותיות ונושאים מרכזיים כמו :

* ממה יחיה האדם בישראל?
 

* כיצד תתאפשר תנועה ממקום למקום

* נושא שפת הים* דגש על ריאות ירוקות ואזורי משחק לילדים
 
* הספקולטיביות בתכנון - אויב מספר אחד
 
* קליטת העלייה - הקמת גג כל 2 רגעים למשפחה
 
תוך כדי עיסוקו בשאלות בעלות חשיבות עצומה לעיצוב פני המדינה ובעודו מחזיק בתפקיד ראש אגף התכנון לא נבלע שרון במערכת הבירוקרטית ושימר את הרוח התיאטרלית של הבאוהאוס גם שם, בעיקר בעיצוב הזמנות למסיבות פורים.

עד כה ניסיתי להציג בקווים כללים כיצד האדריכלות של שנות ה-30 ומאמצי התכנון של שנות ה-40 שיקפו ניסיונות, נטולי ציניות, להתמודד עם אתגרים של מדינה בתחילת דרכה.
בצד הדחיפות והקצב המהיר בו התרחשו האירועים היו גם מאמצים לתכנן ולארגן את תהליך הצמיחה וההתבססות בארץ. בשנות ה-50 וה-60 השתנו הנסיבות ובמרכז סדר היום האדריכלי עמד החיפוש אויר אפיוני בניה מקומית. הבטון הגלוי והבניה המתועשת מזוהים עם תקופה זו כמו גם ניסיונות התמודדות עם תנאי האקלים והתייחסות לנקודות ציון בנוף המקומי. סגנון הברוטאליים בו היה מעורב אלדר שרון החל להשפיע על הארכיטקטורה הישראלית. שוב על כך הרצאה נפרדת.

אם הארכיטקטורה היא אכן ראי החברה, במראה משתקפת כיום תצוגה כמעט כלל ארצית של חומרי ציפוי. לדעת אריה שרון התהליך המתון, הסבלני והטבעי של התפתחות חברתית בצד התפתחות אדריכלית נקטע כשהוקמה האימפריה הישראלית הכובשת, כפי שקפא לה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

פרויקטים כדוגמני מעונות עובדים שייצגו, כאמור, שילוב אינטגרטיבי בין עיצוב, תכנון, ואידיאולוגיה חברתית הפכו לזיכרון רחוק עליו ניתן להתרפק בנוסטלגיה.
הכוחניות החדשה של סוף שנות השישים השפיעה גם על האדריכלים אשר החלו להתמקד באסתטיקה חיצונית, בכמות על חשבון האיכות, ובריצוי חסר גבולות, כמעט, של מאוויי היזם תוך התפשרות על דרכם שלהם. החל תהליך של פיצול וניכור.

נשאלת השאלה מדוע נוצר מצב בו האדריכלות בארץ משקפת יותר ויותר רבדים שונים של פיצול?

פיצול - על פי החשיבה הפסיכואנליטית הינו מנגנון הגנה פרימיטיבי שמטרתו העיקרית להפריד בין הגורמים המאיימים והשליליים על מנת שלא יהרסו וישמידו את הנתפס פנימית כחיובי. הפיצול בא להגן על הפנימיות מפני חורבן והרס.

האם המציאות היומיומית הפכה לשלילית, מאיימת ובלתי נסבלת? למשהו שצריך איכשהו לשרוד אותו?
האם הבריחה ( הכמעט מוחלטת) לפן האסתטי היא ניסיון נואש של האדריכלים לשרוד ?
לשרוד את הכוחניות של היזם, של מזמין העבודה, לשרוד את ההרעה המתמשכת והשחיקה בשכר הטרחה? לשרוד את האיום הסמוי והבלתי סמוי שאם לא נתפשר ונוותר אפשר בקלות להחליף אותנו באחר?

הבעייתי בפיצול, אומרת לנו התיאוריה הפסיכואנליטית, שהוא מדלדל את הכוחות.
או, במקרה של אדריכלים יוצרים את משאבי אנרגיות היצירה.
לאידיאולוגיה ולחיפוש הרעיוני אין כביכול מקום במציאות היומיום והם מופרדים (עוד רובד של פיצול) ונתחמים בין כתלי האקדמיה.
אצל שרון, גם כאדריכל שפעל רבות בתחומים שונים וגם כאחראי במידה רבה למפה הנוכחית של מדינת ישראל, היה רצף בין האידיאולוגיה לביטוי האדריכלי, התכנוני.
כיום משתלטת לעיתים קרובות התחושה שזהו לוקסוס שקשה לאפשר לעצמנו.

אדריכלים רבים פונים ל- VIRTUAL על מנת להחזיר לעצמם איזשהו מרחב יצירה אופרטיבי אל מול מציאות חונקת. יחד עם ואת נראה שאנו נמצאים בצומת חשובה שמזמינה חיפוש מחדש. דווקא מתנאים הלא אופטימאליים בהם אנו נדרשים לתפקד מזמינים בחינה רעננה של זהות המקצוע. אצל רבים ונחושת אי הנוחות מהמצב הקיים מהווה יותר ויותר מנוף ליוזמות חדשות.

התערוכה במוזיאון הלנה רובינשטיין, פעילותה של עמותת האדריכלים וסימפוזיון 100 השנים לשרון מזכירים לנו שניתן וצריך לנהל דיאלוג פורה. חוג האדריכלים שהוקם בשנות ה-30 על ידי אריה שרון, יוסף נויפלד וזאב רכטר יכול להוות, אולי, דוגמא גם כיום לתפיסה אחרת של מעמד האדריכל ומרכזיותו. אותו "חוג" שם לו למטרה ליצור פורום דיון בנושאים מקצועיים כמו גם להלחם בגורמים אשר עמדו בדרך ומנעו את התפתחות המפעל הארכיטקטוני. חברי החוג החליפו דעות באופן קבוע ואף ייסדו כתב-עת שבא להבטיח תפוצה רחבה יותר של רעיונותיהם. הם תפסו עצמם כמרכזיים וכמי שלדעותיהם יש משקל והשפעה.
מבלי להיות נוסטלגיים יתר על המידה אולי בכל זאת לא יזיק לחוור ולאמץ מודל מוקדם זה על מנת לגשר על הפיצולים בין האדריכל לבין הדמיון שלו, בין האדריכל לבין הקונספט שלו, בין האדריכל לבין היומיום שלו ואז ורק אז אולי ניתן יהיה להמשיך את המפעל המודרניסטי.